והמצוה התשע ותשעים ומאתים: האזהרה שהוזהרנו מלהכשיל זה את זה בסברא, והוא שאם ישאלך עצה בדבר שאינו בקי בו, הרי באה האזהרה מלהטעותו ומלרמותו, אלא תורהו על הדבר שאתה בדעה שהוא נכון, והוא אמרו יתעלה: ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳. ולשון ספרי (צ״ל ספרא, והוא בקדושים, פרשה ב): ״ולפני סומה בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו״. ולאו זה אמרו שהוא כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסמאה התאוה את ראייתו, ונעשה עוור ועוזרו בתעייתו, או יכין לו סבות מריו, ועל דרך זו אמרו על המלוה ברבית והלווה ברבית ששניהם יחד עוברים משום ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳, לפי שכל אחד מהם עזר לחבירו והכשיר לו פעולת העבירה. ודברים רבים מסוג זה אומרים בהם: עובר משום ׳ולפני עור לא תתן מכשֹׁל׳. ופשטיה דקרא הוא במה שהזכרנו תחילה.
כל שאסור למכור לגוי, אסור למוכרו לישראל שהוא לסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עוברי עבירה ומכשילו; וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו – הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳ולפני עור לא תתן מכשול׳.
שאפילו אם יש מי שטועה ומפרש דהאי דקתני ״ולשנותן לכל מה שירצו״ – לכל דבר הוא, בין שהוא מצרכי עניים בין שאינו מצרכי עניים – הני מילי במה שפסקו בני העיר עצמן, משום דאדעתא דהכי פסקו ליה מעיקרא. אבל במה שפסקו אחרים, אי נמי יחיד בעלמא, הרי אין להן בו רשות כלל כדי לשנותו...
הולכך, אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר אחר שאינו צורך עניים – גזל עניים הוא ואסור...
... רבה לא הרשה לעצמו לשבת על מחצלת של בית הכנסת שהוציאוה לבית המדרש, כיון שהיה סבור שמחצלת בית הכנסת לא נתנוה בעליה אלא לבית הכנסת, ולכן לא הותר לישב עליהן בבית המדרש.
... אלא שמערימין עליו ליכנס לשם בימות החמה ובימות הגשמים, אמ׳ לו, נתהנית.
גופה, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע דדינא דמלכותא דינא, שהן קוצצין אילנות של בני אדם ועושין מהן גשרים ואנו נעבור עליהן. ואם אין דינא דמלכותא דינא, היאך נתיר עברה עליהן, והא גזילות נינהי? אמר ליה אביי: מיהא ליכא למישמע, דאיכא למימר, לעולם לאו דינא דמלכותא דינא, ומשום הכי אזלינן עליהו, דקני להו רבים בייאוש מריהו מינייהו.
אמר ליה רבא: ואילו לא היה דינא דמלכותא דינא, אמאי מיאשי? מחר יסור המלך ויקח שלו אלא מדלא נסבי להו, דינא דמלכותא דינא.
אמר ליה אביי: סוף סוף אמאי אזלינן עליהו ולאו דינא דמלכותא הוא, דכי אמר להו מלכא שיקחו אילן מכל מקום, והן עוברין מצות המלך ולוקחין ממקום אחד. אמר ליה רבא: שלוחא דמלכא כמלכא לא טרח, ואיהו בעל האילנות אפסיד אנפשיה, דמיבעי ליה לצעוק אל המלך והיה נוטל דמים משכיניו, הלכך מחולי קא מחיל.
וקימא לן כשמואל, דהא רבא קאי כותיה.
ובשנוי לא קני להו, כדאמרינן בהגוזל רבה (צו,א): מעיקרא דקלא והשתא דקלא, דשינוי מעשה ממחובר לתלוש לא שמיה שנוי, הואיל ושמו עליו.
אמר רב חסדא, גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו – רצה מזה גובה רצה מזה גובה. מאי טעמא? כיון דלא אייאוש בעלים – ברשותייהו קיימי. והא דתנן: הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם – פטורין מלשלם, לאחר יאוש היא, ואין גזלה קיימת. אבל גזלה קיימת, אפילו לאחר יאוש – חייבים להחזיר. דתנא רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו – פטורין מלשלם, והמניח לפניהם: גזלה קיימת – חייבין; אין גזלה קיימת – פטורין. ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים – חייבין לשלם. ואמרינן: אין גזלה קיימת – פטורין, לימא תהוי תיובתא דרב חסדא? ופריק: לא, רב חסדא מוקים ליה לאחר יאוש. והשתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב – חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלו בין לא אכלו, דהוה ליה כמלוה על פה, וקימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין ממקרקעי בין ממטלטלי.
הניח להם אביהם קרקע – חייבים מתורת חוב אביהם. וגדולי הפוסקים כתבו, שבזמן הזה שתקנו הגאונים להיות מטלטלין של היתומים משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה, מפני שאין הקרקעות מצויים ביד ישראל כל כך ודעת הבריות סומכת על המטלטלין – הרי הן כקרקעות, וגובה מהם כל גזלה מתורת חוב אביהם אפילו לאחר יאוש ושאין הגזלה קיימת.
איתמר: גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו? פיר׳ גזלן שעשה תשובה מאימתי מותר ליהנות מממונו. רב אמר: עד שיהא רוב ממונו משלו, פיר׳ ממה שקנה בהיתר. ושמואל אמר: אפילו מועט שלו.
גזלן אימתי מותר ליהנות ממנו? רב אמר: עד שיהא רוב משלו. ושמואל אמר: אפילו שיהא המיעוט משלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כמאן דאמר אפילו המיעוט משלו.
יש מי שאומר, כיון דאורי אדא דיילא כשמואל, הלכתא כוותיה. ואנו קבלנו מרבותינו דהלכתא כוותיה דרב, ואע״ג דאורי אדא דיילא כשמואל, משום דהלכה כרב באיסורי, וזו איסורא היא, ומשנתינו קתני: אין לוקחין, משום דחיישינן לגניבה או לגזילה.
... שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה כי הוא ואיסור אכילה ענין אחד, לפי שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו יתעלה על דבר שלא ייאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה.
אין פורטין לא מתיבת מוכסין ולא מכיס של גבאין. פיר׳ הרוצה להחליף דינר בפרוטות, אינו רשאי שיקחם מהתיבה של מקבלי המכס דגזילה היא, ולא מכיס של גובי מס המלך. אי אן לא יצרפו מנהם שי לכון דראהמהם חראם מן אל נצב (=כלומר, שלא יחליפו מהם דבר בגלל היות המטבעות שלהם אסורים משום גזל) ואין נוטלין מן התיבה ולא מן הכיס שלהן נדבה, דכתיב ׳והבאתם גזול׳ וגומ׳. אבל נוטלין צדקה ופורטין ממה שיש להן בביתם...
תנא בתוספת בבא קמא דנזיקים (תוספתא ב״ק י,כב): אבל אם יש עליו פרוטות למכס נותן הדינר למוכס וחושב מה שחייב לו מכס ונותן לו בשאר הדינר פרוטות.
רב אשי אמר דמתניתא דשרי בה ר׳ שמעון להבריח המכס במוכס גוי, דמותר להפסידו. והתניא – סיוע: ישראל וגוי שבאו לפניך לדון, אם את יכול לזכות לישראל בדין ישראל, זכהו וכול׳. ר׳ עקיבה אומר, אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם, שלא יאמרו בני ישראל אינן בעלי אמנה שמעוותין הדין. דייקינן: טעמא דר׳ עקיבה דאי ליכא חילול השם באין עליו בעקיפין, דאלמא גזל גוי שרי! ורמינן דידה אדידיה דדרש: מנין לגזל גוי שאסור – שנאמר: ׳אחרי נמכר גאולה׳ וכו׳. ופרקינן: כי קא שרי ר׳ עקיבה – בגוי; וכי קא אסר בגר תושב, פירוש: גוי שכפר בעבודה זרה... אלא אמר רבא: בריתא דאחרי נמכר בגזילו היא... וגזל הגוי אסור... אבל לבוא עליו בעקיפין להפקיע הלואתו מעל ישראל, כיון דליכא חילול השם – מותר.
ולענין כרגא נמי, אע״ג דאקרקפתא דגברי מנח, אי איכא הורמנא דמלכא דמאן דלא יהיב אכרגא לישתעבדי נכסיה, אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה, דדינא דמלכותא דינא. ודוקא לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא, כיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה, הוה ליה דינא דמלכותא; אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא ונפק מיניה הורמנא דמאן דעביד כך וכך [מיקניס בכך וכך] – הא נמי דינא דמלכותא היא ו(כ)מאן דעב(י)ר על ההוא גזירתא וערק, מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה.
אבל היכא דנקיט ליה מלכא איניש באפי נפשיה וקאתי עליה בדרך עלילות ומשקלינהי לנכסיה, אי נמי למירמא עליה ממונא דלית ליה גביה מיניה ולא מידי, אע״ג דהורמנא דמלכא היא לזבונינהו להנהו נכסי דיליה, ההוא ודאי לאו דינא דמלכותא מיקרי, אלא חמסנותא דמלכותא, ומאן דזבין מידי מהנהו נכסי – זביניה לאו זביניה נינהו.
ורבינו אליעזר בר שמואל זצ״ל ממיץ כתב בפ׳ ארבעה נדרים: אומר ר׳ דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משוה מידותיו על כל בני מלכותו. אבל אם משנה למדינה אחת, לא הוי דיניה דינא.
... חקים קבועים וידועים למלך בכל מלכותו דיניה דינא, וכן כתבו הראשונים ז״ל. וטעמו של דבר, שכל העם הם מקבלים עליהם כל מה שהנהיג המלך בכל מלכותו ברצונם. וכיון שקבלו עליהם הרי הוא דין גמור. וכן כתב הרשב״ם ז״ל בפירושיו בפ׳ חזקת (בבא בתרא נד,ב ד״ה והאמר שמואל) וזה לשונו:
דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהג כל משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם ברצונם חקי המלך ומשפטיו. והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו על פי המלכות הנהוג בעיר משום גזל. ע״כ.
אבל דברים שאינם מחֻקי המלכות אלא שהמלך הוא רוצה להנהיג כן מעצמו, אפילו רצה להנהיג כן בכל מלכותו, אין דינו דין, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. וכן כתבו המפרשים ז״ל. וכל שכן אם אותו דין שהוא רוצה להנהיג עתה לא הנהיגו בכל מלכותו אלא בקצת מלכותו, שאינו דין כלל, שאין זה מחֹק המלכים להנהיג בעיר אחת ענין אחד שאינו נוהג בכל מדינות מלכותו. ואם עשה כן – אין דינו דין. וכן כתב הרמב״ם בפרק ה מהלכות גזלה ואבדה, וז״ל: כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו – אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. ע״כ. סובר הרב ז״ל דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא במה שדן בקצת המלכות ולא בכלו. ואף אם נודה שיהא רשות למלך להנהיג חקים שאינם נוהגין כבר, מכל מקום אם הנהיגם בקצת ולא בכל מלכותו, אין דינו דין בזה, שתקנות וחֻקי המלכים כוללים הם ולא פרטים. וכל שכן שאם נאמר שאין המלך יכול לחקוק חקים אלא אותם שהם חקוקים כבר על פי המלכות, אם גזר וצוה מה שאינו נהוג, אפילו צוה כן בכל מלכותו, שאינו דין בזה, לפי שמשפטי המלוכה ידועים הם לכל וחקוקים הם כבר. וכמו שיש לנו חֻקי המלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, וכמו שאמרו בסנהדרין: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, כך בשאר אומות יש דינים ידועים למלכים, ובהם אמרו דינא דמלכותא דינא.
כסף גלגלת הוא מס קצוב על כל איש ואיש ליתן למלך בכל שנה. הרי שהיו שם עניים שכלתה פרוטתם ואין להם לפרוע, מטכסיסי המלכות למסרם למי שירצה לפרוע בשבילם ולהשתעבד בהם עד שיפרעו מהם מצד שכירות מלאכתם. הרי שהוציא מס על חברו יכול להשתעבד בו למלאכתו ולחשב לו שכירותו יום ביום, ואפילו התנה עמהם בזלזול שכרם, כגון שהוציא עליו ד׳ דינרין והיה ראוי להשתעבד בו שמנה ימים, ו׳ פשוטים בכל יום, והתנה זה שלא ינכהו אלא ד׳ פשוטים בכל יום ונמצא משתמש בו שנים עשר יום, מותר, הואיל ועם המלך התנו בכך.
כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזוים שהם מיוחדין לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעלו, שנאמר: ׳לא תעבֹד בו עבֹדת עבד׳ (ויקרא כה,לט); אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר: ׳כשכיר כתושב יהיה עמך׳ (ויקרא כה,מ).
ומותר לספר שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו, אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים. ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר, הרי זה יעשה. אבל לא ילמדנו כתחלה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם. במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
א״א בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא לענין זה. אלא שהיו אנשים פורעים מס המלך בשביל חביריהם, והיה המס עשרה דינרין, והיו עושים להם מלאכה שוה חמשה עשר דינר, ושאל אם היא הלואה ויש בה משום רבית או לא? ופשט לו דלאו הלואה היא אלא זביני דמלכא הוא דאית ליה רשות לזבוני להו כעבדי עד דפרעי.
ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שעור אלא כפי מה שהוא צריך – אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.
תפילה לחיילי צה"ל
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.
Prayer for Our Soldiers
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144